Home

מקדש כוכב השחר; על השוחט.

 'על השחיטה', כתבת כלכליסט מתאריך ה20.2.15, ניסתה לצייר רושם מסוים לגבי תנאי העבודה של שוחטי תרנגולות בארץ, תוך שהכתב, ארי ליבסקר, נפגש עם מספר שוחטים וצפה בעבודתם על מנת להכיר מקרוב את התנאים הקשים עליהם הם מדברים. סיפורם של השוחטים, לגופו, מוכר ומזכיר כל סיפור על עובדים אשר תנאי עבודתם אינם טובים, אך הקונטקסט של המסופר והנעשה – מתקן בו הורגים יצורים חיים סביב השעון, מוליד מספר הבנות חדשות דרך דבריהם של השוחטים המנסים להגן על מעשיהם ועבודתם, זו הכוללת הרג מאסיבי ואינטנסיבי של בעלי חיים תמורת כסף. הרבה כסף או מעט כסף – לא אני אחליט.

חשוב להבין דבר פשוט מאד שאנו נוטים לשכוח בגלל חינוך קפדני לסמנטיקה המגוננת על שעבוד בעלי חיים. 'שחיטה' היא פשוט הרג החלש ממך, רק עם עיטורה של פעולת ההרג בתכלית. ההבדל בין שחיטה, רצח והרג לא משנה כלל לקורבן אלא רק לתוקף, וההבדלים בין משמעויותיהם של המושגים הללו קיימים על מנת שאותו תוקף יוכל להגן על מצפונו מפני מעשיו. כאשר הפעולה הינה כל כך ברורה וכל כך מובחנת, הניסיון שלנו להחביא אותה מאחורי מכבסות מילים, כמפלצת מאחורי סורגים, רק מוכיח את חוסר הביטחון שלנו במה שאנו מעוללים לאחרים.

ההשוואה הבאה שלי אולי תרגיז כמה אנשים, אך אני מבקש לכל הפחות להתמקד בסיבה לאותה השוואה ולא רק לכותרת האולי סנסציונית שלה, מאחר ולהשוואה זו יש סיבה חשובה לדעתי. בפעם השנייה שקראתי את הכתבה, נזכרתי בתיעוד וידאו שראיתי לא מזמן, תיעוד של טקס בכנסיית השטן לכבוד התאריך 6.6.06. הטקס עצמו היה פומפוזי ומשעמם, אך מה שתפס את תשומת ליבי היה שכל הדוברים והדוברות בטקס, לבושים בשחור ועומדים מעל מזבח עמוס נרות, הניפו סכין ריטואלית באוויר כשדיברו. לא היה לסכין שום שימוש אחר, ובעצם – לצד הדיבורים הריקים והקריאות חסרות כל משמעות אמיתית, לא רק שהיתה זו הסכין שהיוותה את הפוקוס המוחלט של האירוע, כשהיא מונפת ומונחת חזרה על המזבח שוב ושוב, מה גם שניתן היה לחשוב שהטקס כולו מתקיים עבור אותה הסכין. פטישיזציה דומה נגלית על ידי אותם שוחטים במשחטת 'טל הל יסכה', כמו גם בסיפורים ממשחטות אחרות, תוך קריאה בכתבה 'על השחיטה'. עיקר המיקוד של אותם אנשים הוא בסכין, שבניגוד ללהב שבטקס אותו הזכרתי, הורגת הרבה מאד יצורים חסרי אונים בכל יום. זהו אובייקט ממכר בכוחו ובאסון אותו הוא מביא על אחרים, ונראה כאילו המערכת של המשחטה מודעת היטב לקללה האלימה הזו ונערכת ככל הניתן על מנת לבלום אותה בשטחה. במקום סיפור על עובדים מנוצלים, אנו מגלים סיפור על ניסיון נואש להסתיר ולהכיל את המפלצת האלימה בתוך תיבת הפנדורה שנקראת 'משחטה': כל מי שמתקרב למקום העבודה הוא חשוד, רק דרך ארוכה וחשוכה מובילה את ההסעה של העובדים אליו והוא – אותו מתקן מבודד לשחיטה, מזכיר למעשה בסיס סודי. השוחטים יספרו על הכבוד שבעבודה ועל הלגיטימיות שלה, אבל אף אדם שחושב שעיסוקו לגיטימי לא נוהג בכזו חשאיות. אנו נתקלים בניסיון להיכנס למה שמזכיר יותר מבנה של כת סודית. המתנה להסעה שלוקחת אותך בדרך חשוכה אל מבנה בו אתה נבדק שוב ושוב במטרה לגלות שמא אתה נושא עליך אידיאולוגיה אחרת מזו של חברי המתקן. כלפי חוץ – אותה מערכת שחיטה מנסה ליצור רושם לגיטימי ומכובד, אך הניסיון הזה דומה לניסיונות של השוטר בסדרה 'סאות'פארק' להרגיע את הרוחות כשהוא מכריז ש"אין מה לראות פה, המשיכו בדרככם', כשמאחוריו קורסים בניינים, משתוללות מפלצות או כל ספקטקל שבהחלט נרצה לראות. תחת מעטה הסודיות וחרדת האימים מגילוי הפעולות המתבצעות במשחטה, נראה כי המילה "מכובדת", כשמשתמשים בה על מנת להגן על מלאכת השחיטה, היא יותר כמו ניסיון הרגעת האלים מזעמם במיתולוגיות פגאניות עתיקות. כאשר האלה ידועה בזעמה וחרון אפה, כל שנותר הוא לקרוא לה אדיבה וטובת לב על מנת שלא תתעורר. כאשר העבודה רצופה אלימות, כל מה שנותר הוא לקרוא לה 'מכובדת' על מנת לשמר את מקומה בתרבות.

המבנה של משחטת טל הל יסכה ממוגן היטב, "כמו מתקן בטחוני", לדברי ליבסקר. בפנים אנו נתקלים במערכת הריטואלית של הסכין. הלהב הוא המרכז הקיומי של המקדש אליו מגיע הכתב. מצוות צער בעלי חיים היא בעצם מצוות חוד הלהב בטרם הוא חותך את גרונו של הקורבן. כל דאגה אחרת מצד השוחטים שומרי המצוות לצערם של בעלי החיים עד לרגע השחיטה איננה קיימת. בזמן ששלטים סביב לולי תרנגולות מבקשים מאנשים לא להרעיש על מנת לא להבהיל את התרנגולות הכלואות בתוכם, המשחטה ממוקמת בסמוך לנתיב נחיתה של מטוסים, כך מתאר ליבסקר, וקשה לדמיין את התרנגולת אדישה לרעש כה חזק של מטוס נוחת. התרנגולים הכלואים בכלובים צפופים, צער נוסף, נלקחים מהם כשהם ישנים ואז גרונם משוסף. מובן לכל מי שראה את הצפיפות במשאית עופות שגם המסע העגום למשחטה היה מסע קשה, והיכרות עם החיים האפורים והכואבים של יצורים חיים להם יש, כשהם משוחררים, שפה עם צאצאיהם, אהבה לחול, לשמש וחיי חברה בתוך להקה, תלמד אותנו שבעצם כל חייהם בשבי הם צער אחד גדול. כאמור – את המפלצת הזו מנסים להסתיר, אך קשה מאד להסתיר מפלצות. ליבסקר מדגיש שוב ושוב, לדוגמא, את השקט בו גרונם של יצורים תשושים אלו נחתך, אך בכל זאת אנו רואים באחת בתמונות שבכתבה את האוזניות המיוחדות שמגינות על השוחטים מרעש, ואנחנו כבר לא מדברים על רעש המטוסים, אלא מקולותיהם של הנשחטים.

אגב תמונות, הנה שוב הרצון להסתיר את המפלצת, שלא עולה בקנה אחד עם הטענה שמדובר בעבודה מכובדת ואחראית. חיים קוזניץ, הדובר של משחטת עוף הנגב, חושש "שהצילומים ידלפו החוצה לטבעונים, שיעשו בזה שימוש לא נאות". הטענה הזו אמורה להספיק לנו, משום מה, מתוך תקווה שלא נשאל בכלל מהו אותו שימוש לא נאות בתיעוד של פעולה לכאורה לגיטימית. הסיבה האמיתית ברורה, והיא הניסיון להחביא את הבושה ואת האלימות בין חומות המשחטה. בשש התמונות המוצגות בכתבה אנו לא רואים אפילו תרנגולת אחת. הקורבן נעלם והמעשה עצמו לא קיים. רק הסכין, המוצגת בארבע תמונות מתוך השש, היא האובייקט הנערץ ושורש המהות בתוך אותו מתקן סגור. ההשפעה של הסכין, ההתמכרות ודליפתה של האלימות החוצה, כל אלו ניכרות בכתבה גם כן. אנו קוראים על אנשים שעזבו את המשחטה, וגם כשכבר נסעו לחיות בחו"ל הם פנו להרוג תרנגולות בתשלום במדינה אליה עברו. עד כדי כך אינטנסיבי הניסיון לטשטש את הרג התרנגולות, שהוא כבר איננו נראה כמעשה אלים. הרב חננאל יפעי מתאר באותה הכתבה את " מקרה האלימות היחיד" שהתרחש במשחטה בה הוא עובד, ככזה בו " אחד הפלסטינים עצבן את השוחטים כי לא הגיש להם את העופות בזמן, והשוחט שיסף לו את הבטן". הנה המפלצת, דיבוק, כשהיא שבעה מהרג תרנגולים ועוברת לפגיעה בבני אדם. האלימות איננה מוגבלת רק לבני אדם, והיא תמידית ונצחית במקומות אלו. כל שוחט הורג 12 תרנגולים בכל דקה – אין פה תשומת לב להרג (איך יהיה, בכזו מהירות של קטילת חיים?) עצמו אלא, שוב – רק לסכין. בכל חצי שעה, כך מסבירים השוחטים, זה הלהב שזוכה לטיפול, השחזה וניקיון, אפילו לא השוחט, בטח שלא התרנגולות שמחכות, כלואות, בתוך הכלובים.

'צער בעלי חיים' – מצווה זו נותרה ריקה ומחוללת תחת ההרג הקומפולסיבי של בעלי החיים, ובמקומה זו האובססיה לחיתוך המדויק של צינור הנשימה. בעלי החיים הנידונים למות כדי שנוכל לרכוש את גופותיהם בסופר מרקט חיים בצער כל חייהם, ורגע הריגתם הוא רגע הקתרזיס של השוחט, קתרזיס הזוכה לכינוי ההסוואה "שחיטה הומאנית" כדי לנסות ולהסתיר את הדבקות ברצון לשסף גרונות. המשפט "אנחנו בחרנו במקצוע הזה כי זאת מצווה, וכי אנחנו מאמינים שיש עולם הבא ושאנחנו זמניים" נאמר ומציג משוואה פשוטה – אנו זמניים בעולם הזה, ואנו יכולים לציין זאת על ידי קטיעת החיים של חלשים מאיתנו. הטקסיות האלימה, חגיגה מאגית בשבח התמותה, צריכה להדליק נורה אדומה מעל המושג המניפולטיבי "שחיטה הומאנית". יחס הומאני, הרי, הוא תמיד יחס של אדון לעבד. יחס הומאני הוא יחס בין צבא לאסירי מלחמה, ממשלה לפליטים, בין סוהר ואסיר ובין אדם וחיה. מאחר והחיה איננה אנושית, ויחס הומאני הוא יחס שמלכתחילה בא לקראת העבד האנושי, המושג 'הומאני' הוא חסר משמעות ביחס לבעלי חיים. בין כל אלו אליהם ניתן להתייחס ביחס הומאני, רק בעלי חיים ניתן להרוג מבלי לאבד תואר מפוקפק זה.

אז הצער האמיתי של בעלי החיים לא נבדק על ידי המצוות המחוללת שנקראת 'צער בעלי חיים'. מוזכרת בכתבה שיטה נוספת להרג תרנגולות" – שחיטה איכותית יותר, שבה מורטים את הנוצות מצוואר העוף לפני השחיטה כדי לראות את קנה הנשימה וכלי הדם ולחתוך באופן מדויק יותר. המריטה – הטלת כאב בקורבן בטרם הוצאתו להורג, פעולה זו איננה תואמת לאיסור צער בעלי חיים, אלא רק לקידוש הסכין וחיתוך בצוואר.

העבודה במשחטה מתבצעת כל הלילה, כך מסופר. מאחורי קווי ההגנה של המתקן, היכן שתרנגולות כלואות נחטפות ומשוספות, הדם זורם והצער – צריך להיות אטום לגמרי כדי לא לשים אליו לב. עם הזריחה יעזבו אותם שוחטים את המקדש של כוכב השחר, יניחו את הסכינים על השולחן עד למשמרת הבאה. מה היה לנו, לסיכומו של לילה? רק מוות תמורת כסף. לא כל עבודה מכבדת את בעליה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s