Home

הקריאה לשחרור בעלי חיים איננה מעשה חדש או מחדש. צורות דומות לה היו קימות בדרך זו או אחרת לאורך ההיסטוריה, ואני ארצה להתחיל ולהזכיר קריאה אחת לשחרורם, קריאתו של פורפיריוס.

פורפיריוס היה פילוסוף שמת כנראה בשנת 233 לפני הספירה. בין חיבוריו ישנו גם הטקסט "על ההימנעות מהרג בעלי חיים", בו הוא מחלק את קריאתו למניעת ההרג לשתי סיבות שונות. הראשונה – טוהר רוחני של בני האדם והשנייה (והחשובה יותר, מאחר והיא איננה מסתכלת רק על האדם) – ערכם של בעלי החיים לעצמם. פרופיריוס קרא לעצירה כמעט מוחלטת של פגיעה בבעלי חיים, והתיר אכילה שלהם רק במקרים מיוחדים, כמו מתן אוכל לחיילים, דבר שאנו יכולים להבין בהתחשב בתקופה בה הוא חי, וגם לדבר עליו במונחי מעמד חייל/אזרח.

history

בין השאר תאר פרופיריוס כיצד כל הסיבות לזבח בעלי חיים נגועות בהסברים טמאים. בעלי חיים מוערכים על ידי האלים, כך טען, ואינם רכוש של בני האדם, אך לא רק הזבח היה מעשה נגדו יצא. "אנו רוצחים (זו המילה בה השתמש, על פי התרגום לאנגלית ממנו אני קורא) את רוב בעלי החיים מתוך תוקפנות ועבור מותרות, או לפעמים בשביל בכיף בתיאטראות ובמסעות ציד." אלו התומכים באכילת בשר עושים זאת בגלל היותם מושחתים על ידי תענוגות, ואינם מודעים לכך שהציוויליזציה האנושית הראשונה היתה תור זהב של שלום בין בני אדם ובין בני אדם ובעלי חיים.

מאות רבות של שנים עברו. בטור דעה לעיתון "הארץ" מתארת אורנה רינת ניסוי בקוף-תינוק הכלוא בכלוב עם אימו. אלו מילותיה, וכדי לגבות אותן היא מצרפת את הוידאו לכתבה :

200px-Porphyry

"במקום נעשים זה יותר משלושים שנה ניסויים פסיכולוגיים בקופים, שמטרתם לבדוק דיכאון וטראומה בעקבות "שלילה מטֵרנלית" והטלת אימה. באחד הכלובים יושבת קופה שמחבקת את תינוקה, מבטה נעוץ בחלל. מגיע מדען, היא מושיטה את היד אוטומטית, ורואים שהיא יודעת, משום שהיא לא מסתכלת עליו כשהוא מזריק לה סם כלשהו. אבל לאחר שהוא הולך היא מפנה במכוון את מבטה ועוקבת אחריו לרגע ארוך, ואז שבה ומביטה נכחה. היד שמסרה לו מתהדקת סביב התינוק שלה. היא לא יודעת מה מטרת־העל של כל זה, בשביל זה צריך פרס נובל בכימיה, אבל היא יודעת שדינם נגזר. ההשלמה במבטה היא הדבר העצוב ביותר בעולם, היא לא מנסה להיאבק, אבל היא לא מפסיקה לחבק אותו. הוא לא יודע, כי היא כל עולמו. כמה שניות לאחר מכן היא נופלת. הגור נתקף בפאניקה נוראה. הוא אוחז בכתפיה בידיו הקטנות ומטלטל ומנער אותה בכל כוחו בניסיון להקימה. הוא צועק, מתחנן ובוכה. ברור מהבהלה שלו שהוא מבין שהיא לא סתם נרדמה. אחר כך הוא נשכב לצדה, מחבק את צווארה ומייבב בשקט. היא אוזרת את שארית כוחותיה ומנסה לקום ולחבק אותו ונופלת על הרצפה ביחד אתו. פטמותיה כוסו כדי שלא תוכל להאכילו."

 

גם פלוטארכוס, שנפטר בשנת 46 לפני הספירה, כתב על בעלי חיים וקרא לשחרורם. טענתו הבסיסית של פלוטארכוס , ממנה נבעה תורתו, היתה גם כן שחיות הינן יצורים רציונאליים בדרכם, אפילו אם אינן רציונאליות כמו האדם. בעלי החיים שווים בפני עצמם ולעצמם, ואינם נוצרו על מנת לשרת אותנו כפי שחשבו חכמים יוונים קודמים לו. פלוטארכוס מתאר כיצד מספר ילדים הורגים צפרדע על ידי זריקת אבנים. הם עושים זאת בשביל הכיף, אך הצפרדע מת מוות מפוכח ואמיתי לחלוטין. נקודה זו חשובה ביותר מאחר וניתן לראות דרכה כיצד המחשבה של פלוטארכוס מצליחה להכיל את נפשה של הצפרדע, דבר שמעט מאיתנו מסוגלים לעשות גם היום.

 

פלוטארכוס

פלוטארכוס

פלוטארכוס מספר גם את סיפורו של פרד בו צפה. תפקידו של הפרד היה לשאת שקי מלח כבדים על גופו ולקחת אותם אל מעבר לנהר. פעם אחת מעד הפרד ונפל במים, וכשקם ועמד על רגליו הרגיש שהשקים כבר אינם כבדים לו מאחר והמלח שבהם נמס וזלג לנהר. מאותו היום היה פרד טובל את שני השקים במים בכל פעם שעבר בנהר על ידי הטיית הגוף שלו ימינה ושמאלה, וממשיך בדרכו עם משא קל יותר בעליו ראו מה הוא עושה והחליפו לו את המלח בבדים רבים. כאשר הפרד הבין שהנס שקרה קודם במפגש של השקים עם מי הנהר כבר לא ישוב, הוא הפסיק לנסות זאת.

צ'אק קלוסטרמן שואל בעיתון הניו יורק טיימס שאלה על מוסר. הוא מספר על קוקו, הגורילה שלמדה שפת סימנים והתיידדה, בין השאר, עם השחקן רובין וויליאמס. קלוסטרמן מספר על כך שהאנשים אשר מטפלים בקוקו סיפרו לה שוויליאמס מת, וקוקו הראתה סימני עצבות כתוצאה מכך. "האם זהו מעשה מוסרי?" שואל קלוסטרמן ומתעלם מכל כך הרבה שאלות אשר קודמות לבעיה עליה הוא מצביע. קוקו איננה חיה בסביבתה הטבעית. קוק חיה בסביבת בני אדם. קוקו יכולה לחזור אל אחיה הגורילות וללמד אותם צורה נפלאה של תקשורת. קוקו חשה עצב.

קוקו איננה היצור היחידי שחש עצב, או רגש אחר.

הערב נאכל שוב את חלקי גופותיהם של יצורים רבים שחשו, פחדו, כאבו ומתו. הקריאה לשחרורם איננה טרנד אופנתי ואנחנו לא המצאנו אותה. לאורך ההיסטוריה עמדו אנשים רבים וחכמים מאיתנו שמצליחים להסתכל על הלא אנושי, להכיר במצוקתו ולדרוש את שחרורו. לאורך ההיסטוריה ישנם אנשים רבים אשר מבינים שאיננו מוותרים על מותם של בעלי החיים רק משום שאנו מושחתים.

כמו רבים הנמצאים בעמדת כוח.

ציור : William Aiken Walker – "Sharecropper on a Mule"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s