Home

אהבתי את הסרט, המבוסס על הספר "הדרך" של קורמאק מקארת'י. אין בו עלילה מתוחכמת מלבד לדרך שעושים אב ובנו בעולם שהוא באמת, אבל באמת מת וחסר תקווה. הילד, כבן 10, יודע מעט דברים על העולם, והמידע החשוב ביותר שבראשו הוא הדרך הנכונה להתאבד עם אקדח שיכניס לפיו. האקדח, נשק פשוט עם שני כדורים בתוכו, המיועדים לאב לבנו, הוא התקווה היחידה בעולם הזה. זו ההבטחה שברגע בו כל סיכוי אחר יכבה ויעלם, עדיין יישאר הסיכוי הזה. לא סתם סיכוי למוות, אלא סיכוי לגאולה ול"מותרות", כפי שיגדיר את המוות אדם זר שגיבורי הסרט יפגשו בדרכם.

תמונה מתוך הסרט

תמונה מתוך הסרט

 אותה דמות שלישית מהווה מפגש נדיר בסרט, בו ניתן באמת להרגיש כיצד הסבל האמיתי מתערבב עם הריק שנשאר מהעולם ועם השקט שמופרע רק לעיתים נדירות על ידי רעידת אדמה, ולעיתים נדירות עוד יותר על ידי בני אדם אחרים. מול אותו ייאוש אוכל להציב ייאוש הנובע ממצב הפוך, לדוגמא – במקרה של חוות הדובים בסין, שם דובים כלואים כל חייהם בכלובים שלא מאפשרים להם לזוז, כשצינור מרוקן את מיצי המרה שלהם עד יום מותם. במקרה אחד שפורסם לפני שנים ספורות דווח על דובה שגידלה את הגור שלה עד שיתבגר איתה בכלוב. אם ובנה בסוף העולם, אך לא עולם רחב מימדים וריק, אלא עולם קטנטן, קטן עד כדי כך שלא ניתן לנוע בתוכו, והייאוש הוא אותו ייאוש.

 לאם ולבנה לא היה אקדח כמו לגיבורי הסיפור, אך היא הצליחה להרוג את הצאצא ולהתאבד, על מנת למנוע ממנו חיי גהינום.

האדם אותו גיבורי הדרך פוגשים בסיפור הוא אדם זקן. הוא איננו רוצה להתייאש ולמות, ומנהל שיחה עם האב בלילה נדיר של חמלה בין בני אדם זרים. אנחנו מין נעלה ונשגב משאר בעלי החיים, אנחנו חושבים, אך בכל הסיפורים המתארים את שאריותיו הבוערות של עולם פוסט אפוקליפטי, רוב האינטראקציות בין בני האדם זרים תהינה אלימות או לפחות חשדניות. זהו סוף העולם שמצליח לערער את המיתוס בדבר הנאורות והחכמה שלנו.

"איך אתה יודע שאתה האדם האחרון שנשאר בעולם?" שואל האב את אותו עובר אורח. בזמן כזה של קטסטרופה, איך אתה יודע שזה אתה האחרון שנותר בעולם כולו? אנחנו מכירים את הסיפור האימה הקצרצר והנפלא – "האדם האחרון בעולם ישב בחדרו, לפתע נשמעה נקישה בדלת", אבל כמה שנים של שקט צריכות לעבור, מבלי אף נקישה בדלת, עד שאדע שאכן זהו אני המהווה את סופו של המין האנושי?

 מה עובר בראשו של האחרון בקרון שנשלח אל המוות? זה שראה את כל חבריו מתים, והנה לבסוף הגיע תורו? לעולם גדלים שונים, צירי זמן שונים והיסטוריות שונות. ציר הזמן וההיסטוריה של המיתולוגיה הצפון קוריאנית שונים מאד מציר הזמן וההיסטוריה של המיתולוגיה המערבית. עד לא מזמן ציפיתי בפעם השנייה ברובה של הסדרה "אבודים", וחשבתי שיהיה מעניין לתאר את אותו הסיפור של האי המסתורי דרך הנרטיב והיסטוריה של בעלי החיים שעליו. נקודת מפנה מעניינת ומרעננת, זו יכולה היתה להיות; דרך דובי קוטב וחזירי בר שעולמם התהפך עליהם יום אחד לאחר פלישתם המפתיעה של בני האדם שירדו בכדור אש מהשמים.

מהי ההרגשה כשאתה האחרון שנותר?

מהי ההרגשה כשאתה האחרון שנותר?

אך לעולמו של הקורבן האחרון גודל אחד וברור, ואורכו הוא אורך מבטו האחרון, משקיף על חבריו שהקדימו אותו במותם וצופה במותו האימננטי. איך אתה יודע שאתה האחרון בעולם? במקרה הזה אתה פשוט יודע.

 .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s