Home


מספר פעמים יצא והתווכחתי בסדרה של התכתבויות חסרות תועלת עם ציידים ברחבי העולם. לאחר חילופי האשמות תמיד הגיע הקטע בו אותם ציידים הפסיקו להגיב בעזרת מילים והתחילו להשתמש בתמונות של גופות ממסעות הציד שלהם בניסיון להציג את מעשיהם בצורה אלימה – כזו שלא מאפשרת שיח אלא כופה את קיומה ללא אפשרות של הצד השני לעשות דבר מנגד מלבד לצפות בעדות להרג.
אותם בעלי חיים נורים על ידי ציידים תחת מעטה של שלל טענות סרק. מדובר באוכל, מדובר בהגנה על טריטוריה, מדובר בהגנה על בעלי חיים אחרים שאותם בני אדם הביאו לשטח בו חיו בעלי החיים אותם הם צדו, ועוד טענות מסוג זה, אך בשני רגעים אותן חיות מתות משנות את מהותן עבור הצייד.

 "Look carefully and you may see sides of beef near the car. New C3. Gets your attention"

"Look carefully and you may see sides of beef near the car. New C3. Gets your attention"

ברגע התיעוד של הקורבן, הציד הופך מפרוצדורה הכרחית שמיועדת לפתור בעיה עבור אותו הצייד, למקור גאווה עבור מי שהרג את בעל החיים.
הרגע השני הוא ברגע הצגת התמונה מול עיניי, בו המוות של בעל החיים משמש כלא יותר מאשר מסר.

בכתבה של הBBC מה21.5.14 מסופר כיצד סין מציינת 40 שנות דיפלומטיה עם מלאזיה, בדרך בה היא נוהגת עם מדינות נוספות, על ידי מתן או הלוואה של דובי פנדה לאותן מדינות. שני דובי פנדה בני שמונה יינתנו למלאזיה על ידי הממשלה הסינית שהופכת את חייהם של הדובים למסר עבור הממשלה המלאזית.

בכתבה אחרת שפורסמה ב23.4.13 ב- Examiner מתוארות עדויות של ציידי זאבים ותומכים נלהבים בציד זאבים, המדווחים על התעוררות מינית מתמונות של זאבים סובלים או מתים. ציד הזאבים הופך להיות אירוע הדומה לצילומי "קראש" בהם הורגים חיות קטנות עבור אנשים המפיקים מכך הנאה מינית, רק שהפעם מדובר ברצח בעלי חיים תחת חסותו של החוק. בכתבה הזו ישנו רפרנס לכתבה אחרת, הפעם של הטלגרף, בה מסופר על הרוצח ההמוני הרולד שיפמן, אשר החליף את ההתרגשות ממין בהתרגשות מרצח. שיחות שנערכו בין שיפמן והפסיכיאטר שדיווח על כך לכתב הטלגרף, אמר אותו רוצח המוני :

"As often as not there is a huge fear of feeling vulnerable. The feeling of being in control wipes out that vulnerability, but the flipside is that you can't develop as a person. The most you can achieve is self-gratification."

מישהי שהיתה חברתי בפייסבוק פעם, לפני שמחקה אותי, פרסמה בזמנו תמונה שלה מחזיקה בפיה שריר צלוי של בעל חיים, כשאותה פוזה תוארה על ידי מישהו מהמגיבים כ"חושנית" או "סקסית". תמונות דומות אני בטוח שכולם מכירים. אישה נאה נוגסת בחתיכת שריר צלוי כדי להדגיש את הקשר שהתרבות שלנו יוצרת בין עונג מיני והתענגות על גופות של יצורים לא אנושיים. המסר כאן הוא לא של הישרדות ולא של שובע, אלא של יצר בלבד. תאוות הבשרים מומרת לתאווה לבשרים.

ז'וליה קריסטבה כותבת על המזון המזהם בספרה "כוחות האימה". קריסטבה מתארת את המזון הבזוי ככזה המהווה גבול בין שתי טריטוריות מובחנות, כמו טבע ותרבות, או אנושי ולא אנושי. היא מראה קשר בתרבויות שונות בין האש והבישול לבין מזון הנחשב מזהם. פירות וירקות נאכלים ללא סכנה, בזמן שבשר הינו מזהם, ומזוהם, ואנו ניגע בו רק לאחר שעבר דרך האש. האש לא רק שלא מטהרת, אלא היא מסמנת את האוכל המזוהם על ידי הכרחיותה, ואותו אוכל מזוהם מוליד אחריו שורה של טאבואים חשובים עליהם יש לשמור (איסור אכילת בשר חזיר, שחיטה כשרה).

גם הערב יונחו פיסות צלויות של פרות ותרנגולות על שולחנות ארוחת השבת. שריריהם המבושלים מהווים סימן של עושר ושל ארוחה מכובדת. המוות שלהם הוא הבסיס למערכת הבזויה של סיפוק עצמי שלנו, ולסירקולציה מחרידה ההופכת גוף למוצר ולפסולת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s