Home

בבוקר התבוננתי בתמונה קשה. שלושה בני אדם המשתתפים בתחרות האכזרית אשר מעניקה להם את התואר השקרי 'לוחמי שוורים' יושבים על האדמה, מצביעים וצוחקים על פר צעיר ששוכב לידם, גוסס ועייף, כשחניתות תקועות בגבו. אינני יודע אם הם לעגו לו וחיכו שיקרוס וימות, או שתכננו להרוג אותו בעצמם עם מכת מחץ אחרונה לכשיסיימו לצחוק. התמונה היתה מספיק אכזרית וכואבת גם ללא הסיום הכל כך צפוי שלה. לא חיכיתי לתשובה. זהו רגע בו אתה מתבייש להשתייך לאותו מין אליו שייכים אלו הצוחקים על יצור שאיבד תקווה ומחכה למותו, ואני לעולם לא אבין איך אנחנו מצפים לשלום בינינו כל עוד אנחנו משבחים אלימות כל כך אכזרית כלפי חלשים מאיתנו.

זה נראה ממש ממזמן, אבל בואו של גארי יורופסקי, חיל הסברה של איש חד אחד אשר עושה לילות כימים במטרה לשכנע כל מי שרק יאזין לו להפסיק לקחת חלק בתעשייה המנצלת והורגת בעלי חיים, ייצר רעש עוד לפני אותו אירוע בינו ובין אראל סג"ל. כזכור,  משרד החינוך אסר על כניסתו לבתי הספר התיכונים בהם תוכננו הרצאותיו, כשההסבר לכך נבע מהבעייתיות בהצגת המראות הקשים אותם מראה יורופסקי בכל הרצאה. שאלות נשאלו באותו היום, אבל כל הדיון סביב הכנסתו לבתי ספר נגמר ונגנז בעקבות פגישתו עם אראל סג"ל, פגישה שטרפה את הקלפים והשכיחה מהציבור את הצביעות הראשונית של הממסד ושל אוכלי הבשר שלא רוצים לראות איך נראה בשר. אולי לתקשורת ולקהל המתנגדים (יש בארץ קהל אנשים שמתנגד נחרצות לגילוי רחמים כלפי יצורים לא אנושיים) אותו אירוע היה הדבר הכי טוב שיכל לקרות, לא בגלל שחיטת האפשרות שירופסקי ירצה בבתי ספר, אלא בגלל שהשאלות הכי חשובות נעלמו, כמו תמיד, מתחת לאוהל הקרקס התקשורתי שנראה היה  לרגעים שכל תכליתו הינה להעלים את השיח החשוב ביותר סביב יורופסקי וסביב פעילים בארץ, השיח לגבי שעבוד בעלי החיים. השיח לגבי דבריו, לגבי אלו שאנחנו הורגים.

בביקורו של סג"ל אצל ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, עולה הזעזוע מאותה פעולה מבריקה של הצבת ראשי בקר במזרקות תל אביב. הזעזוע הזה, כמו הפחד מהצגת תמונות קשות בתוך בתי ספר, מראה יותר מכל את חוסר האמונה שלנו במיתוס שהמצאנו לגבי היותנו טורפים. שמעתי בחיי אינספור השוואות מופרכות בין האדם לאריה, אך מעולם לא ראיתי אריה שצד אנטילופה ביד אחת וביד השנייה מסתיר את עיניו כדי לא להתמודד עם הזוועה לה הוא גורם. אנו מספרים לעצמנו מיתוס על היותו של ההרג דבר הטבעי לנו, וזאת  על מנת להנציח תעשייה מלאכותית ומחרידה שאיננו מסוגלים אפילו להביט בה מבלי להרגיש רע (ואת מי אנחנו שולחים לעשות את העבודה המלוכלכת עבורנו?). ככה בשקט נגוזה השאלה האמיתית, עליה לא ניתנה תשובה – למה זה בסדר לאכול שניצל וזה לא בסדר לראות איך הכינו אותו? למה זה בסדר להראות לתלמידים קטיף תפוחים, ולא בסדר להראות להם שחיטת בעלי חיים? מדוע בחברה שטוענת ששוק טלה וראש חסה הם אותו הדבר, אסור להראות את הטלה?

קירשנבאום כועס על יורופסקי וטוען שגם אם היה צמחוני הוא עדיין היה אוכל בשר ביום שני רק בגללו. באמירה זו נחשף הניתוק המוחלט אשר מונע דיון אמיתי בנוגע לפגיעה ממוסדת בבעלי חיים. אנחנו לא מצליחים לראות ולהרגיש את האימה, הכאב והפחד להם אנו גורמים ליצורים שאינם אנושיים. מסיבה זו חלקנו חושבים שבחירה להיות טבעוני היא בחירה אסתטית בלבד שלא צריכה לגעת או לעניין צרכני בשר אחרים. מבחינת אותם אנשים, הבחירה להפסיק לאכול מוצרים מן החי זהה בערכה לבחירה לאכול רק כשר או רק דיאט. המאבק למען בעלי החיים נתקל באנשים שללא כוונה או במתריס לא רואים את בעלי החיים אלא רק את הצלחת.

אז מדוע אנחנו לא רוצים לראות חיות מתות, אלא אם כן הן מבושלות?

הפנטזיה על היותנו ציידים נגרסת ונמוגה תחת אורות הניאון, בין כתליו הממוזגים של הסופרמרקט, המהווה מצבה לאותו טיעון מת על היותנו ציידים, ומקום עלייה לרגל לאלו החושבים שהם עדיין כאלה. אנו נכנסים לסופרמרקט, למכולת,  ובוחרים סחורה, ממששים אותה, בודקים את תאריך התפוגה ומכניסים לעגלה. אנו עושים זאת כשאנו לוקחים מהמדפים השונים עגבניות, זיתים משומרים, כנפיי תרנגולות וקרטון חלב. הסופרמרקט הוא לא האידיאליזציה של היותנו ציידים, אלא להיפך – סביבה אופטימלית עבור הלקטים שאנו. את הציד העלמנו והפכנו לשחיטה תעשייתית המוסתרת מעינינו ומתודעתנו, וכך הרשינו לעצמנו לעשות את מה שאנחנו טובים בו באמת – ליקוט בגן עדן בו איננו צריכים לחפש את האוכל שלנו בין שיחים וסלעים.

צילום ממיצג הראשים של תנועת 269

צילום ממיצג הראשים של תנועת 269

לפני שנה צולמו בני אדם כשהם מתעללים קשות בעגלים זועקים ובוכים במשחטה של אדום אדום. אחד מהם סיפר לתחקירן הסמוי שהוא מחדיר את השוקר לפי הטבעת של כבשים ומחשמל אותן. חודשים מאוחר יותר צולמו עובדי זוגלובק כשהם מתעללים בתרנגולים ותולשים את גופם מראשם אשר נתקע בכלוב בו הם הובאו למשחטה, בו נשארו שעות על גבי שעות בשמש הקופחת, כשהרע עוד לפניהם. האם דיון הציבורי בדבר התעללות בקנה מידה עצום ורב נפגעים בכלל התעורר? האם בטווח הארוך גילויו של הגהנום הזה גרם לצרכני הבשר לחשוב ולהפסיק לתת את כספם להתעללות שכזו? זו גם כן שאלה שכולנו שמחנו לשאול עם שידור התחקירים, אך שכחנו או נמנענו לכבד אותה בתשובה משלנו. כולנו יושבים סביב לאותו עגל גוסס וצוחקים. חלקינו מעקמים פנים נוכח סבלו, אבל כשהסטייק יגיע לצלחת שלנו נשכח מכל הסבל שנגרם אך ורק עבורנו. לא ניתנו תשובות לאירועים אלו, רק מלמולים בדמות האשמת עובדי קבלן או הכרזה על האירוע כמצער וחד פעמי. אוכלי בשר יוצאים ומגנים את אותם אקטיביסטים "מיליטנטים" הפועלים למען שחרור בעלי חיים ממוות וסבל, אך מדובר בסופו של דבר באסקלציה ברורה. אין תשובות לשאלה מדוע זה בסדר לגרום לשואה כל כך רחבת מימדים וכל כך מיותרת, ולכן המוטיבציה לעצור את הסבל רק גוברת.

2 מחשבות על “רוצים לראות איך נראה בשר?

  1. מאוד חבל שאנו לא רגילים לחפש את הסיבות של המעשים… הם תוקפים את גארי יורופסקי, עושים לו פרובוקציות ומסתירים אותו מהילדים כי הם יודעים בוודאות מוחלטת איך זה ייגמר אם הוא יישמע: הבעיה שלהם היא לא רק הפסד הרווחים, לא! מטריד אותם שירחמו לא רק על החיות.
    בקיצור: הכל עניין של חינוך – בקלות מרגילים להרוג את הפרות אפילו לא בחצר האחורי של הבית – בתוך חודשיים כולם יתרגלו להרוג פרות בעצמם ולא יצטרכו לשלם לשוחטים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s