Home

מייקל מור מראיין את צ'רלטון הסטון לסרטו בשנת 2001. הסטון, פעם משה רבנו בסרט 'עשרת הדיברות', ובאותם ימים של הראיון – נשיא איגוד הרובים (NRA), מספר למור שבביתו יש כלי נשק טעונים. מור שואל – "למה?, האם הותקפת פעם?", והסטון עונה – "לא. כי זאת זכותי". מאוחר יותר שואל אותו מור לגבי מפגש ענק של הNRA  בעיירה בה ימים ספורים קודם לכן ילד בן 6 לקח את הנשק של אביו וירה למוות בילדה בת 6. לא באשמת הסטון, כמובן, אך עדיין מר שואל אם הוא חשב להתנצל על אי הנעימות הזו. הסטון סרב, הרי זו זכותו.

 

פעם, כשהיה לנו אכפת שמדינות מתייחסות לאזרח כעבד, כבשר תותחים או פשוט משמידות אותו, חשבנו על ניצחונה של התפישה ההומאניסטית ועל הראייה של האדם במרכז. זה היה כלי נהדר להבין שלא הגיוני שמערכות שאנחנו בנינו ישלטו בנו, ושעלינו לדאוג קודם כל לחיי אדם ולחופש שלו, ורק אז חוקים המגבילים אותו, אם בכלל. היו ימים.

 אבל הראייה הזו, שפעם חשבנו שהיא משחררת, בעצם הופכת אותנו לעריצים המצדיקים עצמם על ידיה. המעמד הבורגני ששוחרר מעול האצולה המהפכה הצרפתית רק עזר לדפוק את המעמד הנמוך, לא להילחם למען החופש של כולם, והנה היום, תחת הדרישה לאפשר לעצמנו חופש בחירה, קמים אנשים ודורשים את החופש שלהם ליהנות ממוות וסבל שלא יתוארו, הנגרמים ליצורים חלשים מהם הרחק מעיניהם הגדולות.

כשמפטמת האווזים שהתארחה אצל אברי גלעד אולצה להתעמת עם עובדה פשוטה, עדות לפיה בכל פעם שהיו לוקחים אווז לשחיטה, בן או בת הזוג שלו (אווזים הינם יצורים מונוגמיים) היה מתקרב, בפחד ובזעקות אימה, על מנת לנסות להגן על בן זוגו, כל שיכלה להגיד היה – "אז מה אתה רוצה, שלא נאכל אותם?". אנחנו לא יודעים להתמודד עם שאלות לגבי החיים והביטחון של יצורים אחרים מאחר ואנו אובססיביים לגבי החופש שלנו לפגוע בהם ולהרוויח מכך כסף או הנאה. אנו אובססיביים לגבי הזכות שלנו לפגוע במוחלשים.

 

כך גם בתוכנית 'לילה כלכלי', בה שלושה גברים נזפו ורשפו על הניסיון לקחת להם מהצלחת את אחד המאכלים היותר שנויים במחלוקת שהעלינו בדעתנו בעולם המערבי. כל אזכור לעצם ההתעללות הנוראית, לדחיפת הצינורות ולמוות עוד לפני השחיטה או שעלה בסוג של ביטול על ידי מגיש התוכנית או שלא הוזכר. הדבר היחידי שהועלה בדיון הוא נקודת הראייה ההומאניסטית – למה זאת זכותנו לאכול את הכבד של האווז בו התעללו עבורנו כדי שהכבד יהיה מספיק גדול וטעים. רק זו היתה השאלה החשובה בעיניי מגיש התוכנית.

http://food.nana10.co.il/Article/?ArticleID=982373

מגיש התוכנית, יחד עם שותפיו לפאנל הזועפים, מגדיל לעשות ומוציא מנת כבד אווז על מנת לדחוף את הצלחת שלו המסכם של אנשים שרוצים לדעת על המקרה ועל ההשלכות שלו, וגם ככה לא קיבלו התייחסות רצינית. אין לו איך להתייחס להתעללות הנוראית הזו בצורה רצינית מבלי להבין שמה שהוא עושה לא בסדר, ומאחר ושמע פעם שההגנה הטובה ביותר היא התקפה, החליט לאכול את ארוחת הערב שלו מול קהל הצופים. זכותו.

 

החשיבות העצמית המרובה הזו, גם על חשבון עשרות, מאות, אלפי ומיליוני מתים, מזכירה לי תמיד את סרט האנימציה הקצר והנפלא הזה, המזכיר לנו שעל מנת לשעשע, לרגש את עצמנו וליהנות אנחנו מוכנים לגרום להרס, סבל ומוות ברמות שאנו לא באמת נוכל לתפוס, העיקר שנהנה. זכותנו, כך נראה לנו.

ארבעה מסכנים.

ארבעה מסכנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s