Home
דרך עננים אדמדמים של קסם ואלקטרונים מגיעה התמונה הזו אל ביתי. היא מתרסקת בצידו האחורי של מסך הטלוויזיה כמו הגלים שלאחר הצונאמי, המביאים חזרה את כל מה שהיה פעם בעל ערך ועכשיו הוא רק זבל הנשטף חזרה אל החוף. במרכזה של התמונה עומד גבר חסון המתמודד בתחרות אשר מחזיקה אותו, אותי, אותנו בשיתוק מתוך שינה שלא עובר לעולם, ואותו גבר מספר לנו המשותקים שבשנה האחרונה הוא שכב עם בין חמישים למאה נשים, ובאותה נשימה גילה לצופיו שאינו רוצה שיחשבו עליו שהוא סתם עובר ממיטה למיטה. קצת לפניו, בחדשות, עורך דין אשר תפקידו להגן על מספר גנבים שנפלו בפח וצולמו כשהם פורצים אל תוך דירה אשר אורגנה כמלכודת עבורם אמר שאין צדק בלכידתם מאחר וכל אדם שהיה מקבל מידע על דירה כזו, עם מפתח וידע לגבי חפצי הערך שבתוכה היה עובר על החוק ופורץ לתוכה. רציתי לשאול אותו אם גם הוא, עורך הדין, היה עושה זאת, אבל הוא היה שם ואני הייתי כאן.

חוסר המודעות של הראשון הוביל אל השקרים של עורך הדין. אני נזכר בקווין ספייסי בסרט SEVEN, מסביר לבראד פיט בסצנת הסיום הענקית על עורך הדין העושה כל שיוכל על מנת להציל פושעים. בראד פיט, שהולך להיפגע בקרוב מאד בסרט ההוא, יושב מוכה עכשיו, בסרט שתים עשרה קופים. כשברוס וויליס שואל אותו אם הכאיבו לו, הוא מצביע על תוכנית טלוויזיה המציגה צילומים נסתרים ממעבדות המבצעות ניסויים בקופים ואומר – "לא כמו שמכאיבים לקופים". שנים קדימה בעתיד, בסרט האלמנט החמישי, ברוס וויליס ילמד דבר נוסף ממשפט חשוב שיאמר שם פעמיים. שום דבר אחר לא חשוב, רק החיים חשובים.

אני צופה בוידאו אחר עכשיו. כבשים ופרות נשחטות בהליך כשר, שאנשים שקרנים אמרו לי פעם שאינו כואב לנשחט. אני מביט בפרה ובכבשה מפרפרות לאחר שגרונן שוסף וליטרים של דם משפריצים ממנו החוצה. עיניהן מסרבות להאמין למה שקרה להן, וכשגופם נזרק הצידה הן עוד מנסות למצוא אחיזה בטרם יקרסו לגמרי. אני צופה בשחיטה בה שקרנים שקוראים לי יפה נפש לא מעיזים לצפות. אני עושה זאת כדי לדעת באיזה עולם אני חי, והם, אלו שלא יעזו לראות לרגע את שיסוף הגרון במחנה ההשמדה הזה יספרו לי שהעגל אותו לא ראו מעולם נשחט עבורי, עבורם, עבור עורך הדין ועבור זה שבטח מנסה ברגעים אלו ממש לשכנע מישהי בנאמנותו. אנחנו, הטועים הללו אומרים לי, חשובים יותר מאותן בהמות.

מי שלא רוצה לשקר לעצמו מוזמן לצפות –

יש לנו גאוות יחידה מוזרה מאד, אנו המאמינים בעליונות המצדיקה את שחיטת הנחות. כמו ישראלים בלונדון הבורחים במהירות לשמע מילים בעברית, פן יאלצו לדבר חלילה עם מישהו מארצם, אך דואגים להפגין אחדות וגאווה לאומית אל מול כל מי שיעז לבקר את מדינתם, כך אנחנו, רוויים בשנאה תהומית כלפי אנושיים אחרים, נשמח לספר כמה אנחנו מתקדמים יותר מאלו הלא אנושיים. בשנה האחרונה אולי הרגנו בין חמישים למאה מיליון בני אדם, אותם אנחנו בכלל לא סופרים, בדרכים שונות, אך עדיין נשמח להסביר ש"מוסר", "מודעות" ו"אהבה" אלו מילים שמיועדות רק לבני אדם ולא לאלו שנרצחים עבורם. ככה אנחנו מגנים על עצמינו מפני מה שמפריע לנו להתקדם למקום אליו החלטנו שאנו מתקדמים. מה יהיה עלינו לכשנגיע לשם? איך יראה מי מאיתנו שיגיע לשם?על זה אנחנו לא חושבים. הילדים שלנו, שיחיו בעולם הרבה יותר גרוע מהעולם בו אנו חיים עכשיו ישאלו אותנו זאת, אבל יש עוד הרבה זמן. הם רק ילדים עכשיו.

בין כל הזבל שנשטף אל חוף המבטחים במסכים שלנו יושב לו וטרינר במשחטה (וטרינר במשחטה. זוכרים את הבדיחה הזו על השלט "זהירות – מדרגה" בתאי הגזים בשואה?) ומודה, לאחר חשיבה, ובצורה די אינטימית לשואל, שכן, כנראה כן מדובר בטרבלינקה של הפרות. אבל זה רק זבל על המסך. את אף צרכן זה לא מעניין. מנקודת המבט הדשנה שלנו, אין הבדל בין גרוטאה זו לבין גרוטאה אחרת שנשטפה אל החוף המזוהם של התודעה שלנו.

מתוך הסרט ענן אטלס

מתוך הסרט ענן אטלס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s