Home

מי היו האנשים אשר נלחמו על זכותם לשעבד את האדם השחור בארה"ב? אנו רגילים לשמוע על הגיבורים אשר הצילו את האדם השחור מלהיות עבד נצחי עבור האדם הלבן, ואנו מכירים היטב את הסיבות לכך. שחרור וחופש כזכות לכל אדם היא ערך עליון עבור כל מי שגדל לתוך עולם בו עבדות היא מילה גסה (אפילו כשהיא קיימת עדיין במקומות שונים בעולם עבור המערב. כפי שאראה בהמשך, הרעיון והמילה הכתובה חשובים לנו הרבה יותר מהמציאות הקשה עליה הם מדברים). אבל מה הצד השני אמר? מה היו הטיעונים בעד השעבוד? בשני ספרים חשובים ניתן למצוא סיבות המפורטות לדרישה לשעבד את האדם השחור. הספר הראשון נקרא "Southern Slavery and the Bible"  שנכתב על ידי נלי נורטון, והספר השני נקרא "Negro's Place in Nature" שנכתב על ידי דוקטור ג'יימס האנט. הרבה טענות מועלות בספרים האלו. הראשון, שמו מרמז, מדבר בעיקר על הצדקות תנ"כיות , והשני מנסה להיות יותר פרקטי. הרבה נקודות מועלות שם, והמשותף לכולן הוא שהאדם הממוצע המסתכל עליהן היום יכול לראות במהרה כיצד הן מנסות להצדיק את העבדות מבלי לדבר עליה ממש.  אתרכז בשתי הטענות החשובות לטקסט עבור הטקסט אותו אני כותב ברגעים אלו.

א – הפוליטיקאי והתיאורטיקן ג'ון סי. קאלהון (1782-1850)  טען שהגזע השחור של מרכז אפריקה מעולם לא הגיע למצב כה מתורבת וכה משופר, לא פיזית, לא אינטלקטואלית ולא מוסרית, כמו המצב בו זכה כשנלקח להיות עבד בארצות הברית.

ב- בהשוואה לעניים באירופה ובצפון ארה"ב, העבדים טופלו בצורה טובה. הבעלים שלהם מגן עליהם ועוזר להם כשהם חולים או כשהם מזדקנים, וזאת בניגוד לאלו "החופשיים" שברגע שפוטרו מעבודתם היו צריכים למצוא דרך לעזור לעצמם.

המשותף לשתי הטענות הוא ההתעלמות מהמצב עצמו בו העבדים נמצאים בהשוואה לבני אדם אחרים סביבם והתרכזות ביתרונות (אמיתיים או מומצאים, זה לא משנה) על מנת לשכנע בחשיבותו של השעבוד. הבעלים מטפל בעבד כשהוא חולה, זו הנקודה החשובה המתוארת, אך זה שהבעלים משעבד, מעניש וממרר את החיים של העבד בכל יום בו הוא לא חולה, זה כבר פחות חשוב.

John C. Calhoun

John C. Calhoun

את הקישור לסדרת ההרצאות על ענף החלב קיבלתי מהעומדים מאחורי הבלוג החשוב מאד של "חלב – עובדות ומיתוסים". בתוכו מסודרות הרצאות הנוגעות בתחומים שונים הנוגעים לתעשיית החלב וגם לאלו חסרות השם המייצרות את החלב אשר נלקח מהן, אלו שאנחנו גדלים לחשוב שנותנות לנו את החלב מרצונן.

לאורך ההרצאות המדברות על תפוקת החלב ועל איכותו ישנה התעלמות גורפת מהפרה עצמה כיצור חי והטיפול בפרות ברפת מתואר בדומה לטיפול במכוניות. בהרצאה הנקראת "היבטים מקצועיים וכלכליים של צינון פרות בישראל – מה הושג ומה ניתן עוד לשפר " של י. פלמנבאום , לדוגמא, הסיבה לנחיצות בצינון מקושרת ל"עלייה בתנובת הפרות" (המשפט הראשון בטקסט). השפה משמשת כמגן המעגל בתוכו את כל הפינות המשוננות אשר עלולות להטריד את מצפונו של האדם המנצל. התיאור הזה, אשר עלול להישמע כתהליך טבעי של הפרה, מסתיר מאחוריו את הפעולות אשר נעשו על מנת שעטיני הפרה יחזיקו יותר חלב בתוכם וגרמו לעלייה בתנובתה. אם לשפוט על פי המתואר ברצף הטקסטים שבמקבץ, הרי לפנינו הוכחה שכן, הפרות מטופלות ומתוחזקות על ידי בעליהן, הרבה יותר מפרה בטבע, אם היה דבר שכזה בימינו, בה אף אחד לא מטפל. אם נחדד עינינו ונבדוק את טיב הטיפול והתחזוקה, הרי שמדובר בניהול של מכונות ולא של יצורים חיים, ה"תנובה" שלהן היא זו המתוחזקת, לא הן עצמן.

במאמר "טיפוח ההון האנושי בענף" של י.מלול מדובר על החיפוש אחר כח עבודה מתאים שיבטיח את עתידו של הענף.

"כך המצב במערכת ההדרכה שהצטמקה עד מאוד, בקהיליית המחקר שבעבר המתה בכוחות

מקצועיים מההתיישבות והיום עוסקים בהגנת הסביבה ובמחקרים מולקולרים – החקלאות

התגמדה. מספר הסטודנטים שלומדים את הפרה נספר בסביבות אצבעות הידיים ומי יצעיד את

הענף של מחר? לאן נגיע במורד הקיים? כיצד יראה הענף בעוד 10 שנים, בעוד 20 שנה? מי יעבוד

בו? מי יפעיל את הטכנולוגיות המדהימות שפותחו ברפת וזקוקות למוח הישראלי?

ברור שאם קו המגמה הנוכחי יימשך, אנחנו נהיה "על הבנקט"; הנסיגה תהיה מהירה מאוד.

חייבים לשנות כוון, זה בנפשנו, להחזיר את בנינו ובנותינו לעסוק בענף המרתק שלנו, שיש בו

עבודת שגרה בצד הרבה מקצוענות ו"היי-טק בזבל". אהבה לבעלי חיים שנולדים ברפת וגדלים

ליצור ענק שמניב חלב בכמויות מדהימות"

השורה האחרונה בפסקה המועתקת מתוך מאמר שלא מציע פתרונות בגופו אלא רק מתאר את בעיית המחסור בכוח האדם איכותי ברפתות מצביעה על התהום הפעורה בהבנה של המושג אהבה. כבר התווכחתי עם רפתן אשר טען במלוא הרצינות שהוא אוהב את הפרות אותן הוא חולב, ואוהב את העגלים להם הוא מסתכל בעיניים ומוכר לזרים לשחיטה. רבות מדברים על זילות המושג "שואה" כשמשווים את הרצח ההמוני של בעלי החיים לאותו אירוע, בזמן שעלינו לדון יותר בזילות המושג "אהבה", בעיקר כשהיא מגיעה מאלו הטוענים שהם אוהבים יצורים אותם הם הורגים או מוכרים להישחט. כלפי אותם עגלים, הרי, מדובר בעוול שאין כדוגמתו, שכן אותו רפתן אוהב שולח אותם לעינויים ומוות בתמורה לכסף. אי אפשר לאהוב ולשלוח לעינויים ומוות. מה עשינו לאהבה עד שהגיעה למצב זה של פרשנות?

"והפרה אסירת תודה", כתבה של אנונימוס, מתוך ביטאון החקלאי "משק הבקר והחלב".

והנה קובץ הטקסטים החשוב בעיני. "רווחת בעלי החיים", בהנחייתו של יושב הראש יוסי מלול (עמוד 95).

אסקור כל טקסט ואעמוד על הנקודות החשובות שבו. דרך הלינק למקבץ הטקסטים תוכלו לקרוא בעצמכם את הנאמר.

חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) והחיים ברפת, (ד. בן דוב).

בעוד הטקסט הזה סוקר את שתי הקצוות של הויכוח (שלא באמת קיים, אם נודה על האמת) לגבי זכויות בעלי חיים, ויחד עם זאת מדבר על נהלים חדשים לטיפול בבעלי חיים ברפתות, המשפט החשוב ביותר נמצא בסופה של פסקה זו :

"הגישה המקובלת בחקיקה ובפסיקה במרבית מדינות העולם היא, הימנעות מייחוס זכויות למי שאינו אדם ובמקביל הטלת חובה ואחריות על הציבור בכלל ועל מגדלי בעלי חיים בפרט – להימנע מפגיעה בבעלי החיים. כשמנסים ליישם חובה כזו לגבי ממשקי גידול בעלי חיים בחקלאות נתקלים בסתירה בסיסית:  ניצול בעלי חיים למטרות ייצור פוגע בהם. החל מהטיפוח הגנטי ליצרנות מוגדלת וכלה בשחיטת בעלי חיים לצורך הפקת בשר. הסתירה אמנם קיימת, אבל ניתנת לגישור (לפחות בתפיסה החברתית הרווחת היום):"

מהי התפיסה החברתית הרווחת היום? כמובן שהבנתה של החברה את המצב לא משנה כלום לעגל הנשחט, אבל עלינו להבין מהי אותה תפיסה שעל גבה הרעוע נשען השקר של רווחת בעלי החיים ("סתירה בסיסית", כפי שמצוין בציטוט אותו העתקתי). את ההסבר הכי טוב לאותה תפיסה נתן, בטעות, אני מניח, ניקי גרנר ממסעדת אל גאוצ'ו, כשבעימות עם רונן בר אמר את המשפט הבא:

"הלקוחות חיים בתוך חברה אורבנית, הם מנותקים, הם חיים בתוך קירות גבס, בתוך אספלט, אין להם מושג."

אטימותו של הצרכן, היא המפתח ל"גישור" על פני הסתירה בין הימנעות מפגיעה בבעלי חיים והפגיעה בהם בפועל (בטקסט המועתק כתוב – "הפקת בשר"). תעשיית המוצרים מן החי מודעת לכך ועובדת בזכות אותה אטימות. מה קורה כשמנסים לבקע את אותה אטימות? הרצאה אחרת תדבר על כך בהמשך.

צילום - אורי שביט

צילום – אורי שביט

"רווחת חיות המשק" , א.אברומביץ'.

הרצאה זו, נראה שהינה מנותקת לגמרי מהמציאות. בתוכה מוסברות זכויות בעלי החיים במשק, כשאני חושב שברור גם למרצה וגם לקהל המאזינים שמדובר במילים ריקות שאין להן שום אחיזה אמיתית במציאות.  בחלקה הראשון של ההרצאה מפורטות הזכויות עליהן עומד אברמוביץ' –

• חירות מרעב, צמא ותזונה לקויה

• חירות מאי-נוחות סביבתית

• חירות מכאב, פגיעה ומחלות

• חירות לבטא התנהגויות טבעיות

• חירות מפחד ומצוקה נפשית

חירות מרעב, צמא ותזונה לקויה – אנו יודעים שבזמן שמיליוני בני אדם הולכים לישון רעבים, רוב החיות הכבולות במשק החי לא מפספסות אף ארוחה. אמנם סדרת ההרצאות הללו מדברת על פרות בלבד, אבל חשוב לזכור שלתרנגולות העוברות הנשרה כפויה, אותו תהליך של הרעבה במשך שבועיים על מנת לשפר את קצב הטלת הביצים שלהן אותה חירות מרעב לא תופסת. תזונה לקויה – כמדומני שכל חיה שאמורה לאכול עשב ולא אוכלת עשב בפועל אלא תחליפים אחרים (בין השאר גם את גופותיהן של אחיותיה) סובלת מתזונה לקויה. בל נשכח את מיליוני האפרוחים הזכרים שתעשיית הביצים הורגת מהיעדר שימוש בהם, לרוב בחנק, צמא או רעב בתוך שקים ענקים, ללא שום חירות מסוג זה.

חירות מאי נוחות סביבתית – גם כאן אנו מרשים לעצמנו לתת פרשנויות למושג זה. בכל ביקור ברפת (כמו זה שתיארתי כאן) תוכלו לראות בבירור שהפרות נאלצות לעמוד כל חייהן בתוך החרא של עצמן. אין להן שום חפץ מעורר עניין לשחק איתו והן יכולות לעמוד ללא שום תנועה במשך שעות רבות פשוט כי אין להן לא סיבה ולא לאן לזוז. עגלי חלב, כמובן, סובלים עוד יותר, ובל נשכח את הפרות המורמות על ידי מנופים ומלגזות. בל נשכח! בל נשכח את התרנגולות בכלובי הסוללה, קטומות המקור וחסרות היכולת לזוז במשך כל חייהן הקצרים.

חירות מכאב, פגיעה ומחלות – אי אפשר להתייחס ברצינות לקריאה לחירות מכאב ומפגיעה, שאמורה להשפיע לטובה על בעלי חיים הכלואים על ידי תעשיית משק החי, וצריך להיות אקרובט רציני החמוש או בעיוורון מוחלט או בטיפשות תהומית כדי להאמין בחזון כלשהו בו תהיה תעשייה למוצרים המיוצרים מגופותיהן או מהפרשותיהן של חיות שונות, ובה לא יהיה כאב ולא תהיה פגיעה. לגבי חירות ממחלות, ליטפתי מספיק פרות מנוזלות, מתעטשות ומשתעלות על מנת להבין שאם בכלל מתחשבים בחירות שכזו, אותה התחשבות נעשית על ידי אנטיביוטיקות ולא על ידי סביבה בריאה מלכתחילה.

חירות לבטא התנהגויות טבעיות – מזל גדול יש להם, לעגלים המופרדים מאימותיהם עם היוולדם, לעגלים שלא שתו מעולם את חלב אימם, לעגלים הנקשרים למוט על מנת שלא יזוזו וישמרו על שרירים רכים כל חייהם הקצרים, לאימהות המוזרעות על ידי חקלאים, שאינם יודעים על החירות לבטא התנהגויות טבעיות שניתנה להם. תארו לעצמכם מה גדול היה כעסם לו ידעו.

חירות מפחד ומצוקה נפשית – גם כאן לא נותר אלא לעמוד במבוכה אל מול הכותרת העיוורת המנסה להשקיף, אוחזת בניצחון באות הרחמים והכבוד, אל עבר תהום קודרת של אימה, צרחות כאב ופחד שהוגי הניסוח לגבי החרות הזו לעולם לא ירגישו.

אם בהרצאות הקודמות הפרות תוארו כמכונות בהן צריך לטפל על מנת להפיק מהן את מירב התועלת, הרי שהניסיון להחזיר להן את החיים מתרסק כל אימת שינסה להתרומם. איך יכול המשעבד לתאר את החירות של העבד שלו ועוד לשמור עליו כעבד?  בהמשך מתוארות שלוש גישות לדאגה לרווחת בעלי החיים. שתיים מהן נופלות שוב אל ההונאה העצמית שבניסיון הרפתן להאמין שהפרות שלו חיות טוב. דאגה ראשונה מדברת על יכולת הפרות, אלו שקרניהן נוסרו, האדמה תחת רגליהן הוחלפה בצואה ושמעולם לא אכלו עשב לחיות באורח חיים טבעי. הדאגה השנייה היא שמירה על הרגשה טובה, אינני יודע איך דואגים לכך תחת הנסיבות, והדאגה השלישית מגלה את מהותן של כל הדאגות האחרות.  בניסוחה כתוב – "שמירה על קיום הפונקציות הביולוגיות של בע"ח כגון: בריאות, פוריות, יצרנות", וכאן ניתן להבין מהמילה האחרונה שכל הדאגות לרווחת בעלי החיים הינן בעצם תועלתניות, ומטרתן להבטיח תפוקת חלב גבוהה, ואם לא זאת המטרה, אז לבטח אין מדובר בהבנה של בעל החיים. הרי ה"זכות" ליצרנות, והדרישה לשמור עליה, למי הן מיועדות אם לא לרפתן? הפרה, זו המייצרת חלב עבור העגל שלה, הרי עכשיו אותו חלב מוגדר תוצרת, ואת התוצרת ניתן למצוא לא בפיו של העגל אלא על המדף בסופר מרקט.

בסיכומה של ההרצאה מובאות מספר נקודות, אשר שלוש מהן חשובות ביותר על מנת להבין את הקצר בתקשורת בין פיה של המערכת המכריזה על דרישה לרווחת בעלי חיים, וידיה העושות בדיוק את ההיפך.

הנקודה הראשונה אומרת – "חיות הן יצורים בעלי כושר חישה עם צרכים ורצונות, אשר יכולים להיות שונים מאלה של בני אדם והם דורשים יחס של כבוד מהחברה ופרטיה."

הנקודה השנייה אומרת – "טיפול ושימוש מקובלים של חיה יכול לא תמיד לשרת את החיה היחידה אך עליו להיות שקול כנגד יתרונותיו הגדולים יותר עבור חיות אחרות, אנשים או חברה."

אם כך, הרי שהנקודה השנייה מאפסת ומוחקת את הנקודה הראשונה, מאחר ועם ההכרה ברצונות בעלי החיים השבויים, נאמר שרצונות המשעבדים יהיו בעלי משקל כבד יותר בשיקול הלא מאוזן מלכתחילה לגבי התחשבות בפרות.

הנקודה השלישית אותה אציין, האחרונה ברשימה המסכמת, מצביעה על הקרע הסופי והאחרון, ועל הברקת סכין השוחט מכל כתם על ידי השפה שלנו, זו שמעלימה את האכזריות מהשיח אשר נועד, יתקנו אותי מנהלי הסימפוזיון הזה בנוגע לרווחת בעלי החיים אם אני טועה, לדבר על אכזריות מלכתחילה ועכשיו נותר ריק ושאיננו אומר דבר:

הנקודה השלישית אומרת – "יש לספק לחיות המתה הומנית.". המוות מסופק, כמו מזון ושתייה, לפרה, כאילו למלא אחר צרכיה, כאילו ביקשה זאת.

סוף החלק הראשון. 

ובינתיים, בעולם האמיתי.

ובינתיים, בעולם האמיתי.

מחשבה אחת על “מילים בין קירות גבס, ללא מושג.

  1. פינגבק: מילים בין קירות גבס, הזכות לקבוע מה טוב ומה רע. | על ארבעה סוסים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s