הבית הוא איפה שהלב

את הנאום המטלטל של פיליפ וולן ראיתי כבר מזמן, אך לפני כמה שבועות החלטתי שאני רוצה לצפות בכל הדיון אשר במסגרתו נאם. בדיון הזה, אשר סבב סביב השאלה האם יש לאכול בשר או לא, השתתפו שישה אנשים. שלושה היו בעד המשכה של תעשיית המוות הזו ושלושה נגדה. בצד התומך בהמשך ההרג השתתף אדם צעיר שמיד משך את עיני. תיארתי לעצמי שבמקום אותן דעות משעממות וניתנות לביטול בקלות, הנה מגיע מישהו עם דעה מאתגרת. טעיתי והתאכזבתי. אותו אדם, שף במקצועו, רק סיפר על כמה שהוא אוהב בשר. הוא תאר את המקום ממנו הוא קונה את בעלי החיים המתים אותם הוא מבשל. "יש להם הרבה ימים טובים, ויום אחד לא טוב", הוא אומר.

את החג ניצלנו על מנת לבצע ביקור אותו תכננו כבר הרבה זמן. חברינו עמרי רווח הזמין אותנו לביתו ומשם יצאנו, עמרי, כלבו הקטן פיקסל, אורי ואני לבקר במספר רפתות שונות על מנת לראות את הפרות המשועבדות ולהבין קצת יותר את מצבן. אינני זוכר את הפעם האחרונה שראיתי פרה במלוא גודלה, בטח שלא את הפעם האחרונה בה ליטפתי אחת כזו. חנינו והתקרבנו ברגל. את פנינו קיבל, הרבה לפני הפרות, הריח כמובן.

הרפת הראשונה אליה הגענו סגרה בתחומיה שוורים צעירים. הגענו עד הגדר העשויה צינורות חלודים והתבוננו בהם. שור אחד התרומם מיד והתקרב אלינו, כשהוא נעצר במרחק בטוח ומתבונן בנו. הושטתי את ידי פנימה ובכך משכתי את תשומת ליבם של מספר שוורים נוספים. אחד מהם ניגש אלי ובחן את ידי ממרחק אשר הבטיח לו שלא אצליח לתפוס אותו אם ארצה. בכל פעם שהזזתי את כף ידי אפילו במעט הוא נסוג לאחור. קשה לקנות את אמונם של יצורים שלא יודעים אהבה מהי.

נזכרתי בווידאו שעומרי הראה לי פעם, אחד שצילם בעצמו ואחר שצולם בחו"ל, בהם מוזיקה נוגנה לפרות ברפת ומשכה את תשומת הלב של כולן. החזרתי את ידי ולקחתי את הפלאפון. מבין כל המוזיקה שהייתה עליו, רק אלבום אחד נראה לי מלודי מספיק עבור אותם שבויים. ניגנתי את השיר הראשון והושטתי את הפלאפון לכיוון הפרים ותוך מספר שניות גם אלו האדישים ששכבו במרחק מאיתנו והתעלמו מקריאותינו התרוממו והתקרבו. מולנו עמדה שורה של  שוורים צעירים שהתבוננו ביד שלי בסקרנות. רציתי לגעת וללטף אותם, אז עומרי לקח פיקוד וניגן מוזיקה מהפלאפון שלו.

השיר שניגנתי לשוורים.

הצלחתי. פר אחד התקרב מספיק ונגעתי בעדינות באפו. הוא התרחק לרגע אך התקרב שוב והתחיל ללקק את ידי ולדרוש שאלטף אותו. כאשר הוכח מעל לכל ספק שלא באתי להכאיב או להטיל מרות, עוד שוורים התקרבו. הנחתי כפות ידי על ראשם הגדול והכל כך עדין. עיניהם הגדולות הביטו בי, באורי ובעמרי וכל אחד מאיתנו אימץ מייד לפחות שני שוורים שכמעט ונאבקו על הזכות למגע חם מאיתנו. הלשון של השור מחוספסת וארוכה. היא עוטפת את היד ומושכת אותה אל תוך הפה. אני מפחד בהתחלה בגלל השיניים שהצלחתי לראות בתוך פיהם, אבל לבסוף אני מסכים להסתכן, ואם נתתי להם רק אהבה, הרי שאני מקבל בחזרה רק אהבה ואף לא ביס אחד.

אבקש להתמקד בפרט חשוב ביותר. הפרות (גם השוורים שראינו עכשיו וגם הפרות שנראה בקרוב) חיים את חייהם כשרגליהן שקועות בתוך משטח דביק ורטוב באופן תמידי של חרא ושתן. אין רצפה. אין דשא, אין בוץ ואין יובש. במקום זאת, רק בוצה הנאספת וגדלה מהפרשותיהן של הפרות, שבלית ברירה גם רובצות וישנות בתוכה. אין מוצא מאותו רפש. הפרות משתינות ומשלשלות ללא הפסקה, וממילא כבר הורגלו לכך שאין באמת אפשרות אחרת. אני שומע שיעולים. פרים שונים (וגם פרות שונות מאוחר יותר) משתעלים כל הזמן. חלקם מנוזלים, כשנטיפי נזלת נתלים מאפם. אין באמת על מה לנגב את זה. עמרי מספר לנו על ריקבון בפרסות הפרות, שעומדות ברטיבות כל חייהן, ואורי מצלמת את החרא שכבר התייבש על רגליהן וזנבן. זבובים מתאספים, מן הסתם, סביב עיניהן הדומעות, בתוך כלא ששואב מהן לא רק את החלב והזרע, אלא כל נוזל גוף אחר.

 

השוורים ממוינים על פי קבוצות גיל התחומות בתוך אזורים מגודרים שונים. לעיתים הם מכניסים את ראשם מבעד לגדר על מנת ללקק ולרחרח פר צעיר הסגור בסמוך להם, ותוך שאנו עוברים לאט ומבקרים את כולם, אני שם לב להמשך הרפת, בה יש כבר עגלים צעירים, ועגלים צעירים מהם. כולם זכרים, לכולם מחכה עתיד דומה ומזוויע.

התקרבנו על העגלים הצעירים יותר, אשר חששו מאיתנו גם הם, והתחלנו מחדש את התהליך הארוך של זכייה באמון שלהם. עומרי ניגן להם והם נעמדו כולם והביטו בו. הסתכלתי לאזורים האחרים וראיתי את העגלים האחרים נעמדים ומסתכלים גם הם באותו חלילן מהמלין, שלא היה צריך חליל קסמים על מנת שאותם פרים ייגשו אליו. לא צריך קסם על מנת לעניין בעל חיים חושב, מרגיש ומבין, הכלוא בכלא ללא שום עיסוק ושום דבר שיעניין אותו.

פיקסל הכלב שמח מהטיול והראה עניין רב בפרות. הוא נכנס לתוך האזור המגודר והתבונן בשוורים שמאד התעניינו באותו יצור קטן וזריז שאינני יודע אם ראו אי פעם כדוגמתו. נפרדנו משוורים והעגלים ברפת הזו והמשכנו לרפת הבאה. עומרי שיחרר את פיקסל מהרצועה שלו ונתן לו ללכת בחופשיות ביחד איתנו. יש חיות הזוכות לפריווילגיות ויש כאלו שלא. יותר משההחלטה הזו מוזרה, השרירותיות שלה מזעזעת.

הגענו לרפת הבאה. אורי רצתה לראות גם פרות חולבות, אך גם רפת זו הכילה זכרים המיועדים לשחיטה. לא ויתרנו לעצמינו וביצענו את אותו תהליך ארוך של זכייה באמון, ומתן תשומת לב ואהבה גם לשוורים אלו, שמוינו גם הם לבוגרים ביותר שלבטח ישלחו מכאן אל מחנות המוות בקרוב מאד, ועד העגלים הצעירים ביותר. לפני שאגיע אל אותם עגלים צעירים, אזכיר שגם כאן השוורים משתעלים, נוטפים נזלות וחיים בתוך ערימות של מאה אחוז חרא ושתן. הדבר הכי מדהים עבורי, אחד שלא ראה פרה מולו כנראה אף פעם, שמדובר בבעל חיים יפה ומרשים, וכשאני מתבונן בשור צעיר הרובץ כשהוא שקוע בחרא ושתן שחלקם שייך ככל הנראה גם לשוורים שאינם איתנו עוד, אני רואה את הייאוש והרמיסה עד דק אותם המין האנושי כופה על הסובבים אותו. ייאשנו את עצמינו, הרי, אז הקנאה וצרות העין שלנו יחייבו אותנו לדרוש מהסובבים אותנו ליישר קו עם האבדון, שהוא התוצר העיקרי שלנו.

כשאורי ועמרי ניגשו אל העגלים לא התקרבתי בהתחלה. חשבתי שאולי אינטראקציה עם תינוקות שהופרדו מאימותיהם וננעלו גם הם בערימת חרא משלהם תהיה יותר מידי בשבילי. לבסוף נשברתי והתקרבתי. כאן לא היה צריך לעבוד קשה על בניית אמון. עגל שחור רץ לכיווני מיד והחל יונק מהאצבע אותה הושטתי לעברו. עיניו הסתכלו עלי ומצאתי עצמי מתנצל בפניו שאין לי חלב לתת לו. במקום חלב חיכה לו מיכל פח ובו מזון מעובד בצורת אבקה צהובה גסה. זכרתי שכיום מאכילים פרות לא רק בצמחייה, אלא גם בדגים שמוסיפים למזון המעובד שלהם, ותהיתי מה לעזאזל הדבר הזה אותו אוכלים אותם תינוקות שרק רוצים לינוק את החלב שעושה את דרכו ברגעים אלו לגלידות, גבינות ויוגורטים של כל כך הרבה אנשים שלא צריכים אותו. עוד מעט אלך. מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה בה אותו עגל יפגוש מישהו שיוכל לתפקד, גם אם בצורה כושלת, כאימא אוהבת עבורו.

התכוננו לצאת לדרכנו כשלפתע עמרי שם לב שהרצועה של פיקסל איננה. הוא הניח אותה בצד הרפת מקודם, ואנחנו מבחינים שעכשיו היא נמצאת בפנים. פר אחד כנראה לקח אותה פנימה, ועכשיו עומד מולנו חצי מעגל של פרים צעירים המתבוננים ברצועה הכחולה שנראית כל כך בולטת בעולם שלהם, המורכב רק מחלודה, חרא וחורבן. אין שום עניין ויזואלי לאותם שוורים, שום משחק, רק רביצה תמידית וציפייה למוות. ברגע שאנו מכירים איזה גרוי ויזואלי או חושני אחר לאותם יצורים מדהימים שלמדנו לחשוב עליהם כטיפשים גמורים, אפשר להבחין בתבונה, ברגש ובחום.

הגענו לרפת של הפרות החולבות. גם הן, כמו כולם, משתעלות, מנוזלות ומרקיבות משהות תמידית בחרא מעורבב בשתן. הן צמאות למגע גם כן וכשאנחנו מלטפים אותן כשאורי אומרת שאולי הן מריחות כך את העגלים שליטפנו קודם לכן. אני לא יודע אם זה טוב או לא. עמרי מראה לנו אזור פתוח במרחק שלושים מטרים משם. הוא מגודר, מלא בחרא, אך יבש ומואר. עמרי מספר לנו שהפרות החולבות זוכות לטייל באזור הזה בלילה, וכשמשחררים אותן הם רצות לשם ומתנגשות אחת בשנייה בטעות מרוב התלהבות.

עד ראש השנה הבא לא יישאר אף אחד מהשוורים הזכרים שראינו היום. אם יישאר זכר כלשהו להם, הוא יהיה בערימות החרא הרטוב שידבק לרגליהם של הילדים הבאים שינעלו ברפת. בדרך הביתה התלבטנו לגבי הגורל של השוורים מול גורלן של הפרות, האם המשך חייהן על מנת שיהוו מכונה להמלטה וחליבה טובים יותר מהחיים הקצרים של השוורים. עד ראש השנה הבא חלקן כבר יימסר למשחטות כנראה, והן תצטרפנה לרשימה הארוכה מכל רשימה אחרת שנוכל להכין בנושא דומה, של שישים מליארד בעלי חיים יבשתיים שירצחו עבור בשרם בשנה הקרובה.

שתהיה שנה טובה.

אסור להכחיש.

( .כל הצילומים צולמו על ידי עמרי, אורי ואנוכי. עוד תמונות מהביקור ניתן למצוא כאן)